"אוכל זה לא משחק!" – הרהורים של דור שלישי לשואה

המשפט הזה חרוט לכולנו כל כך טוב, ואנחנו כאן ב-Playte, גם מקבלים אותו לפעמים בפייסבוק או במייל מאנשים שממש מרגישים שאנחנו מעליבים את האוכל. כמי שגדל בבית רווי תרבות שואה, אפשר בקלות להתחבר רגשית לאמירה הזו. אוכל יכול להיות חסר, איננו – ועלינו לנהוג בו בכבוד. כמו בספות של סבתא בשנות ה-80', עם הניילונים.
ואיזה כיף היה על הספות של סבתא, נכון? לא. כי סבתא לא הרשתה להשתולל בסלון, כי זה לא מכובד. בכלל להשתולל זה לא מכובד, אז תרדו למטה לגינה. ואיך אהבנו ללכת לחבר שאצלם הסלון לא היה מקדש לאורחים?האמירה הבסיסית היא, ועכשיו ברגע של רצינות ובלי זלזול – שאנחנו צריכים להתייחס לאוכל ברגשות תודה, כי הוא לא מובן מאליו. יש בזה משהו אמיתי, כנה, מכובד.אבל ילדים, מה לעשות, לא יודעים את זה. קצת מזל, נכון? מזל שהילדים שלנו, בניגוד להורים שלנו, לא יודעים מה זה רעב. לא יודעים שאוכל יכול להיות חסר. אנחנו מתאמצים ללמד אותם ערך של דברים, בגלל שהם מוקפים בכל כך הרבה עושר יחסי. ואנחנו מלמדים אותם לא לבזבז אוכל (בגלל בזבוז הכספים, בזבוז משאבי טבע), להתייחס בכבוד למאמץ, לרצות להשיג, להיות אחראיים, להוקיר תודה על מה שיש לנו… אבל זה לא מחייב שנגרור גם אותם לתוך מסר בין-דורי עמוס רגשות אשם. המסר הזה, אגב, בטח לא התחיל בשואה. יש להניח שכשהאדם הקדמון צד ממותה, הוא היה מלא תודה לאלים שזימנו לו את המעדן הזה (אחרי ששבוע אולי לא אכל), והמחשבה של משחק עם אוכל הייתה גורמת לו להוציא את הנבוט. אבל היום, על היתרונות והחסרונות, אנחנו חיים בחברת שפע, ואם אתם קוראים את הבלוג הזה, אתם שייכים לאותו 1% עשיר בעולם שיש לו מחשב ונגישות לאינטרנט, הפסקתם לצוד ממותות, ואת הבשר (או נבטים! לא פוסלים…) אתם קונים בסופר לכל השבוע.

 


אז למה אוכל לא יכול להיות משחק? בערך מאותה סיבה שאי-אפשר לאכול פירות אחרי ששותים מים (או שזה להיפך?). אין סיבה. קונספט מוטמע כזה.
אבל זה הפיך. לדוגמא, לפני לא כל-כך הרבה שנים, ארה"ב תרמה לנו תרבות אכילה אחרת של תינוקות.
בשנות ה-70, אימהות ישראליות היו מאכילות מבקבוק ובכפית. בשנות ה-90 הם כבר נתנו לתינוק לאכול בידיים, להתמרח עם האוכל. חלק מאתנו מוצא את זה דוחה באופן עמוק ובסיסי (מה, רק אני?), אבל כבר יש לא מעט מחקרים שמוכיחים שהדבר הזה בריא – גם מבחינה תזונתית, גם מבחינה חושית, ואפילו מבחינה קוגניטיבית.
הנה כמה לינקים:
כתבה באתר Kidspot על חשיבות המשחק באוכל
מאמר ברויטרס על כך שמשחק באוכל מסייע לילדים להיות פחות בררניים, והמאמר שעליו הוא מבוסס
וכאן, אם אתם אוהבים את זה יותר ירוק וניו-אדג'י
ואפילו אחד בעברית.

אז יאללה. שיתמרחו.

אבל למה רק לתינוקות מותר? באיזה גיל האוכל מפסיק להיות משחק?
המשורר פאבלו נרודה (זוכרים, "הדוור"?) אמר שילד שאינו משחק הוא אינו ילד, ושמבוגר שאינו משחק איבד את הילד הפנימי שלו (או בגרסת ג'ק ניקולסון ב"ניצוץ" – "All work and no play makes jack a dull boy"). נרודה כנראה לא התכוון למונופול, אבל אני חושב שהוא התכוון ליכולת להנות, לבצע דברים מעבר למרכיב הטכני הפשוט שלהם, לתת לעצמך להיסחף עם משימה מומצאת ולא חשובה, לשמוח עם ההצלחה שלה, ולהתבאס בכישלון… ובמקביל, לזכור שזה לא אמיתי.

אז בואו נשאל את השאלה האמיתית – למה לא לשחק באוכל?
ואם אתם מגיעים למסקנה, כמוני, שאחת הסיבות המרכזיות היא השואה או תקופת הצנע, אז יאללה. בואו נצא מהתסביך.

השארת תגובה