למה Playte באמת עובד? חלק 2

אז בפוסט הקודם דיברנו על מה ב- Playte גורם לילדים להישאר ליד השולחן.

בפוסט השני בסדרה, ננסה להבין מה ב- Playte מאפשר לאכול מתוך כיף, ואיך מפתחים מוטיבציה פנימית?

ברנרד סוטס, אדם שעסק בחקר של משחקים ומשחקיות, הגדיר פעם ש"משחקים הם מאמץ רצוני בכדי להתגבר על מכשולים לא הכרחיים" (כרגיל, באנגלית זה נשמע טוב יותר – "Games are voluntary attempt to overcome unnecessary obstacles"). כשאתה מציב אתגר לפני אדם, ובטח ילד – אתה מעורר רצון פנימי להתגבר עליו. כשהאתגר מוצג בכיף ובחן, הרצון הזה מתגבר. אז בעצם, רק צריך לצייר מכשול מסקרן – והמשחקיות הפנימית שלנו נכנסת לפעולה.

עיקרון חשוב נוסף בבניית מוטיבציה פנימית, הוא לא להעמיס במוטיבציה חיצונית. נוכחות של מוטיבציה חיצונית חזקה עלולה לעיתים קרובות להפריע להתפתחות של מוטיבציה פנימית. נסו להיזכר איך נראה ניסיון שלכם לשכנע מישהו בויכוח, ובדוגמא קיצונית יותר- להפסיק לעשן.

דווקא כש"יורדים" מלנסות לשכנע ומוותרים, פתאום הצד שכנגד מוכן "להתקרב" לצד שלכם. אם למישהו זה נשמע כמו פסיכולוגיה הפוכה, אז הוא ממש לא טועה, אבל פסיכולוגיה הפוכה זה "כל כך שנות ה-80", והיום יש תיאוריה הרבה יותר מפותחת ומורכבת סביב הנושא הזה, וגם מוכחת מחקרית, שנקראת הגישה המוטיבציונית (Motivation Interviewing) והיא מרתקת…. אבל לא נגלוש מדי, רק נוסיף לינק למתעניינים: http://bit.ly/playte1

אבל אם אנחנו חוזרים ל-Playte, ואיך הוא עוזר לילדים עם "ישבן קוצני" לאכול – אז במקום לנסות "לדחוף" אוכל, אפשר לנסות לגרום לילד לרצות "להשיג" אותו. הדוגמא הכי ממחישה לכך ב-Playte היא בצלחות ה-Playte Memory, שבהם הילד לא יכול לאכול עד שהוא לא מוצא את הזוג מתאים.

ראשית, הילד מגלה שאף אחד לא לוחץ עליו לאכול, וזה ישר מפחית מהרצון להגיד "לא" שכל כך אופייני בגילאים 2-6 (סתם, זה נמשך עד גיל 21, אבל נשאיר לכם להיות אופטימיים). מעבר לכך, בסופו של דבר לילדים יש רעב, והרצון שלהם להגיע ל"ביס" שעליו בא להם, הופך למטרה "במסווה" של השגת מטרת המשחק.

מתאים לי דווקא לכתוב עוד קצת על מה המחקרים בתחום החינוך אומרים לנו על הניסיון "לאסור" על הילדים שלנו דברים, והתפיסה הזו שאם אנחנו לא נחשוף אותם, אז הם לא יבקשו… אבל זה קצת כבד, ונעשה מזה פוסט אחר.