קודם כל, כל הכבוד. באמת. עזבו את הילדים, אנחנו בעצמנו לא היינו עומדים בזה. ברגעי משבר, צריך משהו מהדבר הזה בפה. אבל זה אנחנו. אם הצלחתם להמיר את זה בחרובים, אנחנו מצדיעים לכם.
אבל… אם אתם ממשיכים לקרוא, אתם כנראה שייכים ל-95% מהעולם המערבי שהסיפור הזה לא מצליח להם. ומה? מחקרים מוכיחים שהגישה הזו גם לא עלולה להיות לפעמים בעייתית.
הנה, תראו: http://bit.ly/playte3
בעצם, מה שהמחקר הזה טוען, שכשאתם אומרים לילד “לא” מוחלט על אוכל מסוים, זה רק גורם לו לרצות את זה יותר. (בפאראפרזה – If you’ll hide it, they will come).
נשמע לכם מוכר? ברור… זה מה שאמא שלכם אמרה לכם כשביקשתם להשאר במסיבה עד 1 בלילה, והיא הסכימה רק עד 12. השעה הזו הפכה להיות כל כך נחשקת, מוקד האירוע, לב המסיבה, משאת נפשכם… למרות שבסופו של דבר כולם כבר היו עייפים והיו עסוקים בלריב אחד עם השני.
אז הרעיון (חזרנו לילדים ואוכל…) הוא שצריך לאפשר בחירה ולא לכפות, ולהציע את הבחירה בצורה חכמה שמתחשבת במינונים ובתזמונים. לשם בדיוק כיוונו כשתכננו את Playte – לאפשר בחירה, ולתת לילד את התחושה שהוא קובע את הקצב שלו. כך, ניתן יהיה ללמד תזונה מאוזנת, ולהסיט את הפוקוס ה”דווקאי” למקומות אחרים. מותר שוקולד. השאלה היא מתי וכמה.
סבתא הייתה אומרת, שהכל בחיים הוא עניין של מינון.
גם פה.