"לא צריך לעודד ילדים לאכול" וחברו הטוב "הוא יאכל כשהוא יהיה רעב"

זה משפט שמעורר בד"כ אחת משתי תגובות: או הסכמה גורפת והנהון רציני ותקיף, או תחושה עמוקה של ציניות. הציניות היא בד"כ תגובה לתמימות: התחושה היא שמי שאומר משפט כזה, לא היה צריך לראות יום אחרי יום את הילד בן ה-3 שלו משאיר צלחות מלאות, ותוהה האם יכול להיות שהילד שלו הוא סוג של X-man שיכול להתקיים מפוטוסינתזה, או כמו איזה צמח טרופי, סופג מזון מהאוויר.

סבתא כלשהי אמרה, שעוד לא נולד הילד שהרעיב את עצמו למוות. זה כנראה נכון, אבל יש הרבה הרבה ילדים שאוכלים פחות מדי ובעיקר לא נכון.

התזונה בתחילת החיים היא קריטית. יש מחקרים רפואיים שמראים שאחד הגורמים המשמעותיים לאוסטיאופורוזיס לא מזמן גיליתי, שמה שיוצר מלכת דבורים (שחיה פי 30 יותר זמן מדבורה רגילה, וגם היחידה שיכולה להטיל ביצים), הוא בסה"כ מזון שונה שהיא מקבלת בהיותה רימה בתחילת חייה (תולעת, בלשון העם). הכל זה בתזונה.

היא מסת העצם שהושגה בשנות החיים המוקדמות יותר. כשאוכלים מספיק סידן וחלבון, העצמות נבנות טוב יותר ויש יותר "ספיירים" לפני שמתחילה התדלדלות עצם. בתינוקות אנחנו יודעים שחלב אם תורם לבניית מערכת חיסון יציבה יותר לכל החיים, ומונע מחלות אוטואימוניות. מה המסקנה? צריך לטפל בדברים כשהם בהתחלה, קטנים. אז הכי קל להשפיע עליהם. אומרים שאם רוצים לשנות את כיוון גדילתו של עץ, צריך רק ללחוץ קצת על השתיל. אבל כשהוא גזע… כבר צריך טרקטור.

אז מה קורה כשילד… לא מתעניין באוכל?

או כשכבר מביע עניין, זה בצ'יפס ושניצל בלבד?

אם מישהו מכם ממלמל לעצמו שזה עניין של חינוך, אז הוא צודק.

אבל – גם מאוד טועה.

כי נכון – אנחנו צריכים לחנך לשונות, להציע, לאתגר.

אבל יש ילדים שזה הרבה יותר קשה להם. למשל… ילדים עם קשיי ויסות חושי, שהמחשבה על מרקמי פירה או פירות מעבירה אותם על דעתם. ילדים שחוש הטעם שלהם עדין יותר, וכל תיבול מעורר בהם אי-נוחות. ואנחנו גם יודעים היום בביטחון, שלדברים האלה יש מרכיבים גנטיים ומולדים משמעותיים.

כמו שלא כל הילדים נולדים עם טמפרמנט נוח או יכולת להירדם, לא כל הילדים נולדים עם ויסות דומה בתחום האוכל, ואם הם נולדו עם נטייה להרגלים פחות טובים בענייני תזונה, זה התפקיד שלנו לעזור להם לפתח הרגלים טובים. וכן… לא תמיד אנחנו הסיבה לקלקול. לפעמים משהו שם נולד… לא מחווט טוב. בקטנה. וצריך תמיכה.

וכשאנחנו מתחילים להיות מתוסכלים מהצלחות המלאות, ולריב, ולהכריח, ולאיים, ולהבטיח… אנחנו רק מוסיפים נזק. אנחנו הופכים את כל עניין הארוחה לחוויה לא טובה, ש"מוצמדת" לילד.

ולא רק שם נמצאת הבעיה.

התזונה שלנו לא מנותקת משאר קצב החיים המטורף ומשלל הגירויים שאנחנו חיים בהם. אז יש מי שגיבורים מאיתנו שבוחרים לחיות חיים אחרים, נטולי טלוויזיה, סלולארי, ביישובים מרוחקים יותר. אני חושב שיש בזה משהו מעורר קנאה. אבל כל עוד אנחנו לא שם, אי אפשר לחשוב שמה ואיך שהילד אוכל, לא קשור לצורה שבה הוא חי. מהר. תזזיתי. עכשיו. אנחנו מנסים קצת לעצור את זה עם החינוך, אבל זו מלחמת נסיגה (ואם אתם חושבים שלא, תרשו לי להפנות אתכם לכתבה מצוינת של רענן שקד בנושא). אזגם ילדים שנולדו עם טמפרמנט "בסדרי", יכולים קצת להתקלקל בכלל כל השצף-קצף הזה של זרימת המידע והגירויים במאה ה-21.

אז אם הילד שלכם אוכל בלי בעיה, ומגוון, וירקות, וחריף… אתם מוזמנים לטפוח לעצמכם על השכם, אבל תזכרו גם להגיד תודה על ההגרלה המוצלחת. ואם לא… תשקיעו בלחשוב איך עוזרים לו, וכמו שאנחנו מאמינים פה ב-Playte, חפשו דרכים לעשות את זה בכיף. לריב עם ילד על אוכל, זה מתכון לא טוב. זו מלחמה שבסוף תפסידו בה.

אז תהיו יצירתיים, מקוריים… וכמובן, נסו Playte.

השארת תגובה